ביקור סטודיו אצל חן שיש
חן שיש שלא הכרתם
מהבית הקטן בצפת, לגלריות ברחבי העולם – חן שיש נכנסת כרוח סערה. בישירות ובתשוקה גדולה, שיש חושפת ביוגרפיה אישית דרך עבודות טעונות העוסקות בהגירה, חיפוש עצמי ומחקר אנתרופולוגי חובק יבשות.
חן שיש. סיפור הצלחה שהחל כמעט ובמקרה. צילום: ינאי יחיאל
שיש נמנית בין הציירות הישראליות המצליחות בעולם, סטטוס משעשע עבור מי שתכננה להיות בכלל מורה לחשבון. התפנית קרתה בגיל 20 כאשר עשתה קורס ברישום, בו גילתה לראשונה את כישרונה. בעקבות הקורס היא החליטה ללכת ללמוד אמנות במכללת אורנים, במטרה להיות מורה למלאכה. במהלך השנה השנייה של התואר כבר היה ברור שעולה ממנה קול אחר, חשוף, רעב, ושמה שיש לה להגיד צועק את עצמו החוצה.
"מלח, שחיטה". מיצב עשוי מלח ונוצות אותו עשתה בשנה השנייה לתואר.
בציוריה של שיש ניתן לראות נושאים שמעסיקים אותה ללא הרף, ויופי רב הטמון באופן הספק מודע ספק מיידי בו הביוגרפיה האישית שלה נטווית ביצירות. כבת למהגרים עולי טוניס, שיש חוקרת את המקום ממנו באה. היא מעלה על הבד פעם אחר פעם נוסטלגיות דמיוניות של עולם וחיים שאינם שלה, אך מצד שני אינה יכולה לעזוב אותם. מעין כלא מטורף, עמוס ודל בו זמנית, עשיר תרבותית וריק מקיום ממשי, תיאור של משפחתיות מפוארת בצבעי אקריליק פשוטים.
"טוניס מון אמור". ציור שעשתה בעקבות צילום בו רואים את דודה מג'רבה, לצד נשותיו.
עיסוקה המתמשך של שיש במוצאה חורג מעבר לביוגרפיה האישית שלה. ההעברה הבין-דורית, הניסיון המתמיד להבין חוקיות משתנה והמקור למי שהיא כעת, הנם נושאים החוזרים רבות בעבודותיה. ביצירה "טוניס מון אמור" דודה של שיש מתואר כעץ, ונשותיו כציפורים או כחומות משני צדדיו. לרוב היא אינה מציירת בעקבות תצלומים, אך מאחורי צילום זה היה סיפור שהייתה חייבת לעלות על הבד. דודה התחתן עם אישה שלא יכלה ללדת לו ילדים, ולכן הוא נשא אישה נוספת. גם זו לא הרתה לו, והיה עליו לכלכלן כל חייהן. התמונה צולמה ביום בו עזבו את ג'רבה שבטוניסיה, וניתן לראות בחלק העליון של הצילום חותמת של רשות הגבול של האי. חותמת זו מהווה נקודת ציון משמעותית בנדודי המשפחה.
הנסיכה הוורודה, הנשר, הסנפיר, תל אביב ולילות ארוכים, 2014, אקריליק על נייר, 410X420 ס"מ.
לצד המטען המשפחתי, ברבים מציוריה ניתן לראות את המקומות בהם היא נדדה לבדה. בתור בחורה צעירה עברה לאיטליה בעקבות אהבה, ומשם ללונדון, פריז וברלין. אורח חיים זה הוביל אותה כמעט תמיד ליצור מביתה, במיידיות ובאינטימיות. וכך בסגנונה האקספרסיוניסטי, התזזיתי והבלתי מתנצל, שיש מציגה דמויות שפניהן מחוקות, חיות ג'ונגל טורפות ושתיקות המהדהדות בין הלימות צבע מלחמתיות, קונטרסטיות.
"אצא לי היער", מונוטייפ, קולאז׳. זיכרון מעומעם של הסיפורים אותם שמעה לפני השינה בילדותה.
חיפושה העצמי של שיש הרחיק צעד אחד נוסף בפרויקט שהחלה בשנת 1999 בלונדון ובפריז, בו הסתובבה במשך כשנתיים בשכונות מהגרים תחת זהות בדויה. הערבית הטוניסאית שהיא דוברת כשפת אם אפשרה לה לחיות כדג'מילה, מהגרת ערבייה לכל דבר. כך היא אספה לתוך יצירתה חוויות, קשרים ומקומות שכישראלית מעולם לא הייתה מגיעה אליהם.
התכתבויות של שיש מתקופה זו עם העולם המוסלמי. הגלויות הוצגו בשנת 2002, בתערוכה "שפת אם" במוזיאון עין חרוד.
כיום, לאחר שני עשורים של יצירה, חן שיש עסוקה יותר מתמיד. תערוכת יחיד שלה תיפתח בקרוב בגלריה לאמנות עכשווית אנה מרה ברומא, ומבחינתה זוהי רק תחנה נוספת בדרך לכל במת תצוגה בעולם.
ניתן לעקוב אחר עשייתה של חן שיש דרך עמוד האמן שלה באתר Israeliartists מבית מאסטרפיס, ובחשבון האינסטגרם שלה: khenshish@.
