דיוקן עצמנו במבט לאחור
קשה למקם על ציר הזמן את יצירתו של הצייר, המאייר והסופר נחום גוטמן על ציר הזמן. מה שבמבט ראשון נראה כמוקדם, הוא דווקא מאוחר. הרפתקאותיו המשולבות באירועים היסטוריים, נכתבו לאחר שנים והתבססו על מקורות כתובים, ומה שנראה לנו כאילו צויר בזמן ההתרחשות ומתוך התבוננות, צויר מהזיכרון.
גוטמן שכפל, העביר ממקום למקום, ערבב מקומות וזמנים, גזר איורים והשתמש בהם ליצירת איורים חדשים; הוא צייר את ציוריו המוקדמים בתוך ציוריו המאוחרים וצייר את ציוריו מחדש מנקודות מבט מוגבהות; הוא ערך, שינה ותיקן את נוסח ספריו ממהדורה למהדורה, ושינה גם את שמות הספרים. בזיכרונם של ארבעה דורות של ישראלים מוחתמת וצרובה ארץ ישראל על פי חוקי גוטמן, ויצירתו היא אחד מהמקורות שמזינים את דימויי העבר בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
נחום גוטמן היה סוכן גלוי של רגש ושל זיכרון לאומי. הוא גייס חוויות ביוגרפיות, נגישות למקורות היסטוריים, ייחוס כבן למשפחת מייסדים וקשרים אישיים עם האליטות התרבותיות והפוליטיות של התקופה, כדי לשקע ולהטמיע את סיפוריו וציוריו בזיכרונו של הקורא והצופה הבודד ובזיכרון הישראלי הקולקטיבי.
